מנדלבליט מודה: פעולות חקירה שלא אישרתי

ליבת העדות הייתה שאלה אחת: האם פעולות החקירה שבוצעו נגד ראש ממשלה מכהן קיבלו את האישור שהחוק מחייב מהיועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט השיב כי לא כל פעולה קיבלה את אישורו, וכי בדיעבד היו בהן גם פעולות חמורות שלא אישר. לדבריו, לא נדרש אישור פרטני לכל פעולה, והוא ביקש לשמוע על הפעולות העיקריות בלבד. בתשובה לשאלה אם אמר בעבר שהמשטרה פעלה מאחורי גבו, השיב: "יכול להיות". הוא תיאר את תפיסתו כתובע כללי שצריך לפקח על גוף חוקר שהוא כ"סוסים דוהרים" בכל התיקים, והוסיף כי לשיטתו "תובע לא צריך לבוא ולהעיד".

ביום השני לעדות נחשף פרק נוסף: מנדלבליט אישר כי בשנת 2017 לא ידע על התוכנית להפוך את שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, לעד מדינה. לפי עדותו, המהלך תואם בין הרשות לניירות ערך ובין ליאת בן ארי, אז פרקליטת מחוז בכירה, בלי שידע עליו. באותו הקשר הוצגה אמירה של חוקר הרשות לניירות ערך יריב עמיעד לפילבר, שלפיה "המחיר ייקבע לפי התוכן" של מה שימסור.

מנדלבליט דחה מצדו כל טענה ללחץ חיצוני. לדבריו, שום החלטה שקיבל לא נבעה מלחץ, ולא לחץ תקשורתי ולא לחץ של גופי האכיפה יכולים להשפיע עליו. הוא גם הביע הסתייגות עקרונית מעצם הופעתו כעד, וטען כי זימונו שבועיים לפני יום הבחירות אינו מובן מאליו.

ההגנה רואה בעדות אישור לקו המרכזי שהיא מציגה בשנים האחרונות: שחלק מהראיות בתיקי האלפים הושגו בהליכים שלא עמדו בדין, ושפגם באישורים נוגע לתוקף כתב האישום עצמו. בבית המשפט נטען כי התביעה, שהיתה חלק מההחלטות על אותן פעולות, הייתה נגועה בניגוד עניינים. בתביעה אין בשלב זה תגובה רשמית לתוכן העדות מעבר לטיעונים באולם.

התגובה הפוליטית הייתה מיידית. בליכוד פרסמו קריאה להפסיק את המשפט ולחקור את המעורבים בחקירות, ותיארו את ההליך כ"מסע ציד" שנועד להפיל ראש ממשלה מהימין. סגן ראש הממשלה ושר המשפטים יריב לוין תקף את העדות בחריפות, וגורמים בקואליציה דרשו בדיקה פלילית של התנהלות החוקרים והפרקליטים.

מבחינה עיתונאית, זה שבוע שבו הופיע פער סיקור בולט: אותה עדות שקיבלה בערוצי הימין משדרים ארוכים ושידורים חיים מאולם בית המשפט, קיבלה במקומות אחרים נפח קטן בהרבה — אחרי שנים שבהן כל פרט בתיקי החקירה שודר כמותחן. שופטי ההרכב לא קבעו דבר בשאלת תוקף כתב האישום; ההליך נמשך, והמשמעות המשפטית של הפגמים שנחשפו תוכרע בהחלטה ולא בכותרת.

בעקבות שני ימי העדות של אביחי מנדלבליט פרסמו בליכוד דרישה להפסיק את ההליך המשפטי נגד ראש הממשלה ולפתוח בחקירה נגד המעורבים בחקירות תיקי האלפים. בהודעה תוארו החקירות כ"מסע ציד" שנועד להפיל ראש ממשלה מהימין, ונטען בה כי מה שנחשף באולם מחייב בדיקה של אנשי אכיפת החוק עצמם — חוקרים, פרקליטים ובכירים שהיו שותפים להחלטות.

סגן ראש הממשלה ושר המשפטים יריב לוין תקף את העדות בחריפות וקשר אותה לטענת ההגנה שהתיק היה פגום מראשיתו. ברקע עמדה עמדת ההגנה, שנטענה באולם, שלפיה פעולות חקירה מרכזיות בוצעו בלי האישורים הנדרשים ושהתביעה שהייתה שותפה לאותן החלטות פעלה בניגוד עניינים.

מנגד, גורמים באופוזיציה ובארגוני שלטון החוק פנו לגורמי האכיפה בדרישות הפוכות — לבדוק את החשדות שעלו דווקא מכיוון לשכת ראש הממשלה בפרשת פרוטוקול ה-7 באוקטובר. התוצאה היא שבשבועיים שלפני הבחירות שני המחנות דורשים חקירות זה בזה, ובשני המקרים ההכרעה אינה בידי הדורשים.

בפועל, אין בשלב זה החלטה שיפוטית בשאלת תוקף כתב האישום. בית המשפט לא נתן סעד כלשהו בעקבות העדות, וההליך נמשך לפי סדר הדיונים הקבוע. דרישות פוליטיות אינן עוצרות הליך פלילי, והמסלול היחיד שיכול להביא לביטול כתב אישום הוא טענה מקדמית שתוכרע בהחלטה מנומקת של ההרכב.

בתביעה שהגישו שלמה פילבר, עד המדינה בתיק 4000, ואשתו אילנית נגד המדינה בגין החדירה למכשיר הטלפון שלו במסגרת החקירה, הציע בית המשפט לצדדים לסיים את ההליך בפשרה. לפי הצעת השופט, המדינה תשלם לבני הזוג 100 אלף שקל, וההליך ייגמר בלי ניהול דיון הוכחות.

במסגרת ההחלטה העיר בית המשפט כי פילבר לא ביסס את הסכום שדרש בתביעתו, וכי הפיצוי במקרה כזה הוא פיצוי סטטוטורי. התביעה המקורית עמדה על סכום גבוה בהרבה, והוגשה על רקע פרשת השימוש בתוכנת הריגול פגסוס בחקירות משטרתיות.

בשיח המשפטי בימין הוצגה ההצעה כבעלת משקל מעבר לסכום: הטענה היא שהסכמה של המדינה לשלם, גם בלי הכרעה, היא הודאה בפועל בכך שבוצעו פעולות שלא היו אמורות להתבצע באותם תיקים. בשלב זה מדובר בהצעה בלבד — אין החלטה סופית, והמדינה לא הודיעה אם היא מקבלת אותה.

ההקשר של התזמון ברור: ההצעה נדונה באותם ימים שבהם נשמעה באולם אחר עדותו של מנדלבליט על אישורי החקירה החסרים, ושתי הפרשות נוגעות לאותה שאלה — האם הכלים שהופעלו בחקירות נתניהו הופעלו בגדר הדין.

ביום שני, 12 באוקטובר, נעצרו ראש עיריית כפר סבא רפי סער ורעייתו, לצד מנכ"ל חברה עירונית ו-21 חשודים נוספים, בחשד לשוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ועבירות מס. החקירה נוהלה ביחידת להב 433 למעלה משנה.

על פי החשדות, בני הזוג קיבלו שוחד בסכומים של מאות אלפי שקלים מאנשי עסקים וגורמים עבריינים מאזור השרון, ובתמורה סייעו להם לזכות במכרזים עירוניים בשווי עשרות מיליוני שקלים. המכרזים נוגעים לתחומים שונים בעירייה — שיפוצים במוסדות חינוך, שירותי ניקיון והצבת עגלות מזון. בנוסף עלה חשד שגורמים עבריינים שלחו מכתבי איום למתמודדים אחרים באותם מכרזים כדי להרחיק אותם מההתמודדות.

סער, המכהן כראש העיר מאז 2018, אישר כי נחקר והשעה את עצמו מהתפקיד. בהמשך השבוע הוארך מעצרו, ובדיון הוא הרחיק את עצמו ממעשי רעייתו ואמר כי ייתכן שפעלה באופן עצמאי.

הפרשה קיבלה הקשר נוסף של מערכת בחירות: רק בחודש שקדם לכך הודיע סער על תמיכתו במפלגתו של גדי איזנקוט. בשלב זה מדובר בחשדות בלבד; לא הוגש כתב אישום, ולא התקבלה הכרעה שיפוטית לגוף החשדות.

ביום שני, 12 באוקטובר, קבע בג"ץ בהרכב הנשיא יצחק עמית והשופטים אלכס שטיין וח'אלד כבוב, כי על המדינה לגבש מתווה ולוח זמנים שיאפשרו את חזרתם של תושבי מחנות הפליטים ג'נין, טול כרם ונור א-שמס לבתיהם — בכפוף לצרכים הביטחוניים ולתנאי השטח. המדינה נדרשה להודיע עד 23 בנובמבר אם ניתן להאיץ את המהלכים. העותרים הם פלסטינים מהאזור, והמשיבים הם פיקוד המרכז, שר הביטחון והשר לביטחון לאומי. מערכת הביטחון התנגדה לעיתוי וטענה שהתנאים אינם בשלים.

התגובות בקואליציה היו חריפות. שר האוצר ויו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' תקף את ההרכב וטען כי שופטים חסרי אחריות מתערבים שוב ומסכנים את ביטחון ישראל. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אמר כי צה"ל אינו יכול להילחם בטרור כשידיו קשורות בהחלטות מחדרים ממוזגים. ראש מועצת בנימין ישראל גנץ הזהיר כי ההחלטה מגדילה את הסיכון לאירוע בנוסח 7 באוקטובר ביישובי הצפון של יהודה ושומרון, וראש מועצת בית אל שי אלון כינה את ההוראה התערבות ביטחונית מסוכנת.

שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע כי על בג"ץ להסיר את ידו מהפעילות המבצעית של צה"ל ביהודה ושומרון, הגדיר את הסוגיה כמבצעית-ביטחונית ולא משפטית, ואמר שאינו מתכוון להתפשר על כך "גם אם זה ידרוש הליכי חקיקה" בכנסת.

ביום שלישי, 13 באוקטובר, סייר ראש הממשלה נתניהו בקו התפר בשומרון בלוויית שר הביטחון, ראש השב"כ ואלוף פיקוד המרכז. באתר שבו פעל צה"ל אמר כי "זה היה מבצר טרור. צה"ל נכנס, ניקה אותו בהכוונה שלנו, עשה עבודה מצוינת". על החלטת בג"ץ אמר: "שמעתי שיש מישהו בבג"ץ שאומר שצריך להחזיר לכאן את התושבים. אלה לא תושבים, אלה מחבלים".

נכון לסגירת הגיליון לא פורסם מתווה מדינה, ולא נקבע מועד לחזרת תושבים. ההחלטה עצמה אינה מורה על החזרה מיידית אלא על הצגת לוח זמנים ובחינת האצה, וההכרעה המעשית תלויה בתגובת המדינה בנובמבר.

ביום רביעי, 14 באוקטובר, הגיש ראש השב"כ לשעבר רונן בר תביעת לשון הרע נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בסך 3 מיליון שקל, בתוספת ריבית, הצמדה והוצאות משפט. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי ובה נדרשים גם פרסום תיקון והתנצלות.

בכתב התביעה נטען שנתניהו ייחס לבר שורה של מחדלים בליל 7 באוקטובר ובבוקרו — אי-עדכון ראש הממשלה, אי-התרעה לכוחות הביטחון ואי-פינוי מסיבת הנובה — ושעשה זאת כדי להסיט מעצמו את האחריות. בר מודה שהשב"כ כשל במתן התרעה ושהוא עצמו נושא באחריות לכשלי הארגון, אך טוען שאין בכך הצדקה להאשמות האישיות. הוא מציין כי השב"כ הוציא התרעות בשעה 03:03 ועדכן את לשכת ראש הממשלה ב-03:55, כי התריע בפני נתניהו עשרות פעמים במהלך 2023 על התחזקות חמאס, כי כחודשיים לפני הטבח אמר לו "אני נותן לך התרעת מלחמה אסטרטגית" תוך הבהרה שאין בידי מערכת הביטחון תזמון מדויק, וכי הצעות לפעולה נגד בכירי חמאס נדחו. את פרסומו של ראש הממשלה הגדיר כ"עלילת דם" נגד מי שהקדיש 35 שנה לביטחון המדינה.

נתניהו הגיב בראיון ואמר: "אתה יכול לתבוע 30 מיליון, מה זה משנה? זה תרגיל, תעלול פרסומי". בתגובה נוספת התייחס לטענה שעלתה מכתב התביעה בעניין יצירת הקשר עמו ואמר: "רונן, אתה רציני? הרי היה לך את מספר הטלפון האדום שלי". ממשרדו הודגש שאפשר היה להשיג אותו בלילה עצמו.

ההליך צפוי להימשך זמן רב, ואין בו הכרעה כלשהי בשאלת האחריות למחדל 7 באוקטובר. במישור הציבורי מדובר בעימות ישיר בין ראש ממשלה מכהן לראש שב"כ לשעבר בתוך מערכת בחירות, ובמישור המשפטי — בתביעה אזרחית שבה כל צד יידרש להוכיח את טענותיו.

ביום ראשון, 11 באוקטובר, פנה ראש הממשלה בנימין נתניהו לרמטכ"ל, לראש השב"כ וליועצת המשפטית לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה מקיפה נגד המשתתפים בסרט התיעודי "נז"א", בחשד לעבירות ביטחון מידע חמורות, הוצאת דיבה פלילית ופגיעה באינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל. לדבריו, הסרט "מגולל עלילה שקרית, מטעה ומגמתית שמוציאה דיבה רעה על מדינת ישראל ועל צה"ל בעולם".

הסרט עוסק בתהליכי בחירת המטרות של חיל האוויר ברצועת עזה ובפגיעה באזרחים במהלך הלחימה. דובר צה"ל פרסם הכחשה מפורטת וטען שבסרט "שגיאות עובדתיות מהותיות הנובעות מהצגה מסולפת ומניפולטיבית". בהודעה הובהר כי קציני מודיעין — ולא בינה מלאכותית — הם שבוחרים מטרות, שכל תקיפה עוברת בחינה של גורמי משפט ואישור מפקדים, ושצמצום הפגיעה באזרחים הוא דרישה מחייבת. עוד נמסר כי יוצרי הסרט סירבו להעביר את טענותיהם לבדיקה מוקדמת של הצבא או למסור עותק לאחר ההפקה.

הרמטכ"ל אלוף אייל זמיר הורה לבחון צעדים משפטיים והיבטי ביטחון מידע, ובהם חשד להדלפת חומרים מסווגים ששימשו להפקה. זהו הליך בדיקה פנימי, ולא חקירה פלילית שנפתחה.

בשיח הציבורי עלתה השוואה: כשחומרים מסווגים הודלפו בעבר לכלי תקשורת מסוימים, הטיפול היה אחר — וחלק מהדוברים בימין מציבים את הדרישה הנוכחית כבחינה של סטנדרט אחיד בביטחון מידע. בשלב זה אין החלטת אכיפה, ואין תגובה של היועצת המשפטית לממשלה לדרישת ראש הממשלה.

הבחירות לכנסת נקבעו ל-27 באוקטובר 2026, ובשבוע שנסגר פורסמו שני סקרים של מכון NEXT DATA שמציירים תמונה דומה. בסקר שפורסם ב-12 באוקטובר עמד גוש הימין על 61 מנדטים, גוש השמאל-מרכז על 46 והמפלגות הערביות על 13. בסקר שפורסם ב-14 באוקטובר, 13 יום לפני הבחירות ובהשתתפות 568 נשאלים, עלה גוש הימין ל-62 מנדטים.

החלוקה המפלגתית בסקר המאוחר: הליכוד 29, 'ישר' בראשות גדי איזנקוט 20, 'ביחד' בראשות נפתלי בנט 11, ש"ס 10, הרשימה המשותפת 9, הדמוקרטים 8, יהדות התורה 8, עוצמה יהודית 8, הציונות הדתית-זהות 7, ישראל ביתנו 5 ורע"ם 5. בשני הסקרים הליכוד נשאר המפלגה הגדולה, ואיזנקוט שומר על מקום שני.

התזוזה הבולטת היא של מפלגת 'ביחד', שעלתה משבעה מנדטים לאחד עשר — ההתחזקות המשמעותית ביותר בסקר. בצד השני של המפה, מפלגת 'המילואימניקים–הכלכלית' עברה בסקר של 12 באוקטובר את אחוז החסימה לראשונה עם ארבעה מנדטים, אחרי שבסקר קודם קיבלה 1.8% בלבד. מפלגתו של עופר וינטר, 'עמך ישראל', נותרה מתחת לחסימה — 2.7% בסקר המאוחר, לעומת 2.9% קודם לכן, כשאחוז החסימה עומד על 3.25%.

המשמעות החשבונאית פשוטה: גוש הימין נמצא על גבול הרוב, וקולות שיילכו למפלגה שלא תעבור את החסימה יימחקו מהחשבון. זו הסיבה שהשאלה מי מתמודד בתוך הגוש ומי לא — ולא רק מי מצביע למי — הפכה בשבוע הזה לשאלה המרכזית בשיח הפנימי בימין. סקרים אינם תוצאות, ומרווח הטעות בסדר גודל של מנדט או שניים משנה את ההכרעה כולה.

ביום שלישי, 13 באוקטובר, הודיע סגן ראש המועצה האזורית שומרון דוידי בן ציון על פרישתו מרשימת 'עמך ישראל' בראשות עופר וינטר. בן ציון, שהיה במקום השמיני ברשימה והצטרף אליה כחודש וחצי קודם לכן, הסביר את ההחלטה בכך שאסור לשרוף את קולות הימין — הרשימה אינה עוברת בסקרים את אחוז החסימה, וכל קול שיגיע אליה יימחק מהמאזן הסופי.

לפרישה קדמו לחצים גוברים מתוך מחנה הימין: גורמים מסביבת סמוטריץ' פעלו בעניין, נתלה שלט חוצות שקרא לו לפרוש, והוא קיבל את ההכרעה אחרי שיחה עם רב השומרון. ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר סמוטריץ' בירכו על הצעד, והשר עמיחי שיקלי חיזק אותו בפומבי.

במפלגתו של וינטר הציגו חזית אחידה וטענו שגם בפוליטיקה יש גבולות, ומסביבתו נשמעה ביקורת חריפה על אופן הפרישה. בשיח הימין מנגד נטען שהלחץ היה לגיטימי ושהאחריות על שריפת קולות מוטלת על מי שרץ בלי סיכוי לעבור.

בסקר NEXT DATA שפורסם ב-14 באוקטובר, יום לאחר הפרישה, קיבלה 'עמך ישראל' 2.7% — ירידה מ-2.9%. באותו סקר נשאלו המשיבים אם על וינטר לפרוש מהמרוץ: 48% ענו בחיוב, 26% התנגדו ו-26% לא הביעו עמדה. לפי דיווחים בשיח הימין, בן ציון אינו בהכרח האחרון; בשלב זה לא הודיעו חברי רשימה נוספים על פרישה, ווינטר ממשיך בקמפיין.

ביום ראשון, 11 באוקטובר, דיווח ישי פרידמן בערוץ 14 על הקמת גוף פעילים בשם "הגדעונים", בראשות ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. לפי הדיווח, הגוף הוצג בכנס בירושלים שארגן פרופ' יורם יובל, ובין הנוכחים היו גם שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, עו"ד גלעד שר, פעילים מתנועת 'אחים לנשק' ושופט בדימוס.

על פי הדיווח, הגוף נועד לפעול ביום הבחירות ולאחריו כדי למנוע את מה שהמשתתפים מתארים כתוכנית של הימין "לגנוב את הבחירות" ולהקים דיקטטורה. בין הפעולות שהוצגו — נוכחות וניטור סביב קלפיות, ואפשרות לחסום את מעון ראש הממשלה אחרי הבחירות אם לא יכיר בתוצאות.

בליכוד הגישו תלונה במשטרה נגד ברק ונגד פעילי שמאל נוספים, בטענה להסתה לאלימות והמרדה, ודרשו לפתוח בחקירה. השם שנבחר לגוף עורר התייחסות נפרדת בשיח הימין: "הגדעונים" היה ארגון מחתרתי של נוער המושבות בתקופת השלטון העות'מאני, והבחירה בו פורשה כהצגת הפעילות כמחתרת.

בפועל, לא פורסמה בשלב זה החלטה של המשטרה או של היועצת המשפטית לממשלה בעניין התלונה, ולא פורסם מתווה מפורט של פעילות הגוף ביום הבחירות. ברק לא הכחיש את עצם הקמת הגוף ואת המסגרת שהוצגה בכנס.

ביום ראשון, 11 באוקטובר, אמר ח"כ מתן כהנא, המשובץ במקום החמישי ברשימת מפלגת 'ישר' בראשות גדי איזנקוט, בפודקאסט, כי יש לאמר לנתניהו "תודה ושלום", וכי גם אם לגוש השינוי לא יהיו 61 מנדטים — תוקם ממשלה זמנית כדי להדיח אותו.

הדברים נאמרו בתשובה לשאלה מה יעשה הגוש אם לא יגיע לרוב. באותה שיחה התייחס כהנא גם לחשש מנטישת מועמדים לכיוון הימין לאחר הבחירות, וציין שהוצעו לו מהלכים ארגוניים שדחה.

ההצהרה קיבלה משקל בשיח הימין מפני שהיא נוגעת לשאלת הלגיטימציה: הקמת ממשלה בלי רוב של 61 מחייבת הסתמכות על תמיכה חיצונית, והמפלגות הערביות הן הגוף היחיד שיכול לספק אותה בתרחיש כזה. בכך היא התחברה לשיח רחב יותר באותו שבוע — דיווחים על נכונות רכיבים בגוש השינוי לשתף פעולה עם המפלגות הערביות, ושאלת גודל הגוש בסקרים.

מ'ישר' לא פורסמה הבהרה רשמית שמתקנת או דוחה את הדברים, וכהנא לא חזר בו מהם. מבחינה פרלמנטרית, ממשלה בלי 61 תומכים אפשרית רק אם מספר חברי כנסת נמנעים — מצב שהתקיים בעבר, אך דורש הסכמות שלא הוצגו עד כה.

ביום רביעי, 14 באוקטובר, תועדו לוחמים שחזרו ממשימה מבצעית בצפון עולים לאוטובוס שנשא מיתוג של מפלגת 'ישר' בראשות גדי איזנקוט. התיעוד פורסם על ידי חשבון התיעוד "קפטן איוב" ודווח בערוץ 14.

ההנחיות בצה"ל אוסרות תעמולה פוליטית בקרב משרתי הצבא ובסביבתם, ובכלל זה איסוף או הסעה של חיילים ברכב הנושא פרסום פוליטי. בצה"ל הגדירו את המקרה "תקלה נקודתית של חברת הסעות חיצונית המספקת שירותי הסעה לצה"ל", ודרשו ממשרד הביטחון להזמין את מנהל החברה לוועדת בירורים. בעקבות האירוע הנחה ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה שלא להעלות חיילים לרכבים כאלה ולהסדיר הסעה חלופית.

בשיח הימין נטען שהתקלה אינה נקודתית אלא סימפטום: מפלגה שבראשה רמטכ"ל לשעבר, המוצבת בסקרים במקום השני, נהנית מנראות בתוך מערכת צבאית שאמורה להיות מחוץ למשחק הפוליטי. מנגד, בצה"ל עמדו על כך שההסעה בוצעה על ידי חברה חיצונית ולא על ידי גוף צבאי.

עד סגירת הגיליון לא פורסמו תוצאות ועדת הבירורים, ולא הוטלה סנקציה על החברה. מ'ישר' לא פורסמה תגובה רשמית לאירוע.

ביום שני, 12 באוקטובר, פורסם ריאיון של אשת העסקים גליה אלבין בפודקאסט "הכול פתוח" בהנחיית אבי שושן, ובו אמרה: "הביביסטים הם רק מזרחים, אין קשר בין היד ששמה את הפתק למוח". בהמשך השיחה חזרה על הקישור ואמרה לשושן "אין קשר בין היד שלך ששמה את הפתק לבין המוח", והוסיפה כי היחיד שאינו ביביסט הוא נתניהו עצמו — "אשכנזי, פריווילג, סנוב".

אלבין תיארה מפגשים עם נשים בשדרות ובדימונה, וסיפרה שכאשר שאלה למי יצביעו קיבלה את התשובה "ביבי" גם אחרי שספרו לה על פגיעות שחוו בעקבות 7 באוקטובר. המנחה, בעצמו מזרחי, התנגד להכללה העדתית, והיא דחתה את הסתייגותו.

ראש הממשלה נתניהו הגיב בפומבי ואמר שהזדעזע ולא בפעם הראשונה, שההתנשאות וההשפלה של מיליוני ישראלים שמצביעים לימין "היא לא פחות מדוחה", וכי "התשובה שלנו לגזענות הזאת תהיה בקלפי". השר ישראל כ"ץ תקף את דבריה בחריפות. חברי כנסת מהימין, בהם אלמוג כהן, קראו להשיב בקלפי.

ההקשר שהוזכר רבות בשיח הימין הוא שרשרת ההתבטאויות ההיסטורית מאותו כיוון פוליטי — מ"הצ'חצ'חים" ועד הקמעות והדרבוקות — וטענה שהשד העדתי מוכרז מת ואז מוחזר לחיים בכל מערכת בחירות. אלבין לא התנצלה ולא תיקנה את הדברים, ולא פורסמה כל פנייה משפטית נגדה בשלב זה.

ביום שני, 12 באוקטובר, קרא יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד לסגור את ערוץ 14. בריאיון רדיופוני אמר שמה שמדאיג אותו בתקשורת הוא שהוא מגיע למקומות ורואה את ערוץ 14 פתוח, וכינה את הערוץ "ערוץ תעמולה" לראש הממשלה, תוך התייחסות חריפה לבעלי הערוץ.

במקביל הגישה מפלגת 'יש עתיד' בקשה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית להכריז על ערוץ 14 ועל בעליו, איש העסקים יצחק מירילאשוילי, כ"גוף פעיל בבחירות" לטובת הליכוד. הכרזה כזו, אם תתקבל, מטילה מגבלות על פעילות הגוף בתקופת הבחירות.

בערוץ 14 דחו את המהלך והציגו אותו כניסיון להשתיק ערוץ בתוך מערכת בחירות. בשיח הימין צוין שהקריאה לסגירת ערוץ נשמעת דווקא מצד שמציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה, ושהעלייה בצפייה בערוץ היא מה שהפך אותו למטרה. גם גדי איזנקוט תקף את הערוץ באותם ימים על רקע סדרת תחקירים שעסקה בו.

ברקע, זה היה שבוע של עימות על נראות תקשורתית: ראש הממשלה יצא לסדרת ראיונות — בהם בתוכנית "הפטריוטים" ב-13 באוקטובר ואצל איילה חסון ב-14 באוקטובר — ובמקביל נפתחה נגדו החזית המשפטית של רונן בר. נתוני הרייטינג שפורסמו הראו שגם ריאיון בלעדי לא שינה את מאזן הכוחות בין הערוצים. יו"ר ועדת הבחירות לא נתן בשלב זה החלטה בבקשה.

יש רגעים שבהם מערכת שלמה מתכנסת לשתי מילים. "יכול להיות" — כך השיב אביחי מנדלבליט לשאלה אם המשטרה פעלה מאחורי גבו בתיקי ראש הממשלה. לא "לא היה דבר כזה". לא "זו הוצאת דיבה". "יכול להיות".

זו אינה שערורייה של ניסוח. זו שערורייה של מידתיות. במשך תשע שנים נבנה סביב התיקים האלה בניין שלם של ודאות ציבורית: ועדות, מהדורות פתיחה, פרשנים שהסבירו שהמסמכים מדברים בעד עצמם, ציבור שלם שהתבקש להאמין שהמדינה בידיים הנכונות. ועכשיו האדם שחתם על כתב האישום יושב על הדוכן ומשיב שלא כל פעולה עברה דרכו, שבדיעבד היו גם דברים חמורים שלא אישר, ושעל מסלול עד המדינה של שלמה פילבר — מהלך שחורץ גורל של תיק שלם — לא ידע בכלל.

אפשר להתווכח על המשמעות המשפטית. באמת אפשר. פגם באישור אינו בהכרח ביטול כתב אישום, והטענה הזאת תוכרע בהחלטה מנומקת של שלושה שופטים, לא בהודעה לעיתונות של מפלגה ולא בטור. מי שמבטיח כבר עכשיו שההליך קרס מבטיח מה שאינו בידו. אבל יש הבדל בין להתווכח על המשמעות ובין להתנהג כאילו לא קרה דבר.

וזה בדיוק מה שקרה. באותו שבוע שבו היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מודה מה לא ידע, יו"ר האופוזיציה פנה להעסיק את עצמו בשאלה איך סוגרים ערוץ טלוויזיה. לא איך מתקנים את מה שנחשף, לא איזו ביקורת נדרשת על מי שניהל את החקירות — אלא איך מצמצמים את מספר המקומות שבהם אפשר לשמוע על זה. אפשר לקרוא לזה הגנה על טוהר הבחירות. אפשר גם לקרוא לזה בשמו: יש מידע שעדיף שלא יסתובב.

הציבור בימין לא מבקש לבטל תיקים בהצבעה. הוא מבקש דבר פשוט ממילא: שהסטנדרט יהיה אחד. שאותה קפדנות שהופעלה כלפי נאשם אחד תופעל גם כלפי החוקרים שלו. שאם מסתבר שהופעלו כלים בלי האישור הנדרש — מישהו יישא בכך אחריות, ולא תימצא נוסחה שמסבירה שזה בסדר כי הכוונה הייתה טובה.

ב-27 באוקטובר תהיה הצבעה. היא לא תכריע אם הראיות קבילות, והיא לא צריכה. אבל היא תכריע משהו אחר, ולא פחות חשוב: אם מערכת שפעלה כך משנה את דרכיה מרצון, או שממשיכים להסביר לציבור שמה שהוא ראה בעיניו הוא רק רעש של מסע בחירות.

ההחלטה של בג"ץ בעניין מחנות ג'נין, טול כרם ונור א-שמס מנוסחת כמעט בענווה. לא נאמר בה "החזירו את התושבים מחר". נאמר בה: גבשו מתווה, הציגו לוח זמנים, הודיעו אם אפשר להאיץ. זה בדיוק מה שהופך אותה למעניינת — ולדעתי, למטרידה.

כי ההוראה הזאת אינה נוגעת לזכות של אדם לקבל יום בבית המשפט. היא נוגעת לשאלה מתי צה"ל מסיים פעולה מבצעית בשטח שממנו יצאו מחבלים. ההחלטה מתי אויב פורק די מיכולותיו כדי שהמקום יחזור להיות שכונה אינה שאלה של פרשנות חוק. היא הערכת מודיעין, היא ניהול סיכונים, והטעות בה אינה מתוקנת בערעור אלא נספרת בלוויות.

המחקר שהוצג השבוע מצביע על משהו שקל לפספס: לא צריך בכלל שעתירה תתקבל. די בכך שבמהלך ההליך הצבא "מסכים" להתאמות שמוטמעות בפסק הדין, והעתירה נותרת פתוחה כחרב מתנופפת מעל המדיניות. בדרך הזאת שינוי מדיניות מתרחש בלי שאיש הכריע בו פומבית, ובלי שמישהו נבחר כדי להכריע בו. זו אינה שערורייה דרמטית; זו שחיקה שקטה, וזה בדיוק מה שמקשה להתנגד לה.

ושר הביטחון אמר את הדבר הנכון בדרך הכי בעייתית. "להסיר את היד" הוא ניסוח של מי שמבין שגבולות הביקורת השיפוטית על פעולה מבצעית צריכים להיקבע מחדש. אבל לרמוז שההכרעה תיעשה "גם אם זה ידרוש הליכי חקיקה", שבועיים לפני בחירות, זו הבטחה שכל ממשלה כבר נתנה — ובדרך כלל לא קיימה. מי שרוצה שההסדרה הזאת תחזיק צריך לחוקק אותה כשיש לו רוב ולא כשיש לו קמפיין.

ההכרעה האמיתית תגיע ב-23 בנובמבר, כשהמדינה תצטרך להגיד מה היא עושה. אם התשובה תהיה מסמך שמנסח לוחות זמנים כדי לרצות את ההרכב, זו תהיה תשובה גרועה — לא כי היא נכנעת, אלא כי היא מעמידה פנים. ואם התשובה תהיה שמדובר בהחלטה מבצעית של הדרג הנבחר, שהוא גם זה שנושא באחריות לתוצאותיה — יהיה אפשר להתווכח עליה. זה בדיוק מה שצריך להיות אפשר לעשות בדמוקרטיה: להתווכח עם מי שאפשר להחליף.

ב-13 באוקטובר 2025, בשבוע המקביל לחלון הגיליון הזה, הושלמה החזרתם של כלל החטופים החיים מרצועת עזה במסגרת ההסכם שאושר בממשלה ימים קודם לכן. החטופים חצו את הגבול לשטח ישראל והועברו לבתי החולים, ובהם נועה ארגמני ואבינתן אור, שנחטפו ממסיבת הנובה והופרדו — ונפגשו שוב לראשונה. שנה אחר כך, ההתחשבנות על המחדל שהוביל לשבי טרם הסתיימה, והיא אחד הצירים המרכזיים של מערכת הבחירות הנוכחית.